תאוריה ביקורתית ורולאן בארת
פוסט יוצא-דופן באתר designobserver.com, כתבה ג'סיקה הלפנד, מעצבת גרפית מוערכת ומרצה בביה"ס לעיצוב של אוניברסיטת ייל, על הנסיבות שהובילו אותה לכתוב תזה בת 194 עמודים על ההיסטוריה של הריבוע, בתקופת לימודיה לתואר השני באוניברסיטה שבה היא מלמדת כיום.
מאוחר יותר באותו פוסט הופיעה תגובה של סטודנטית שהתלוננה על חסך תאורטי בתכנית הלימודים, ועל כך שחסך זה גורע מחוויית הלמידה שלה. בתגובה לכך כתבה הלפנד, לאחר שציינה שעבודתה כחברת סגל באקדמיה נמצאת בסכנה בכך שהיא מודה בזה: "אינני רואה בתאוריה (או כל דיון שכלתני) ופרקטיקה (או פוריות יצירתית) שני תחומים נפרדים. מאידך, אנו צריכים לתכנן מחדש את תכנית הלימודים שלנו כך ששני הדחפים המקבילים האלה יתקיימו בד בבד, באופן טבעי, דינמי, סינטקטי. התחושה המוטעית שחשיבה רבה מדי מחבלת בעשיה, היא הגורם לכך שהמקצוע שלנו מתטמטם (לעניות דעתי)."
הטיפוגרף ואיש האקדמיה מייקל גולק ענה גם הוא בתגובה לרייצ'ל, והזכיר הצעה של סטיבן הלר, אחד הכותבים הגדולים על מקצוע העיצוב הגרפי, להפוך את תכנית הלימודים לתואר הראשון בעיצוב גרפי לתכנית בת חמש שנים, בדומה לזו של לימודי הארכיטקטורה: "בעוד שהארכיטקטורה מסתמכת על נסיון מקצועי כמו העיצוב הגרפי, היא עדיין מכירה בערכו של חינוך הומניסטי נרחב."
בהמשך הפוסט העשיר הזה מופיעה הערה של מנואל מירנדה, סטודנט לתואר שני בעיצוב באוניברסיטת ייל: "אני עצמי למדתי ספרות השוואתית לתואר ראשון במוסד אקדמי מתקדם מאוד. האם ההתמחות הזאת עזרה לי בעבודתי כמעצב? בהחלט. אך לא בהכרח בגלל המחשבות התאורטיות, אלא בגלל היחס של מקצוע זה לשפה. השפה היא מובנית, וטעונה בתרבות, מה שנכון מאוד גם בהקשר לעיצוב ובמיוחד לטיפוגרפיה."
על מהלך הלימודים שלו עצמו הוא אומר: "הרגשתי נוח יותר ללמוד באוניברסיטה מאשר בבי"ס לאמנות בגלל הרקע האקדמי שלי. סיימתי שנתיים של לימודים עד כה, והרעיונות שלי השתנו מאוד. בהחלט, צריך אנשים חכמים כדי ליצור עיצובים חכמים. אבל בקיאות בתאוריה ביקורתית לא בהכרח עושה אותך מעצב טוב. היא עוזרת אולי במובן של התייחסות לשפה, אך עיצוב היא פעילות הרבה יותר 'מעשית'. אתה חייב להכיר את הדפוס, להיות אינטואיטיבי, אתה חייב להתנסות, ולמעשה שום דבר מאלה לא מגיע מקריאת ספרים."
בפוסט הבא בנושא, התייחסה הלפנד לתגובתו של מירנדה, ובנסיון לסכם את הנושא כתבה ששיטת החינוך הנכונה תהיה ללמד את המעצבים לחשוב בעד עצמם - במקום להכריח סטודנטים לקרוא מסות פילוסופיות "משעממות", לדרבן אותם לרצות לקרוא אותן כשהם ירגישו שהם מספיק מוכנים ובוגרים לכך. גם הפוסט הזה גרר שורה ארוכה של תגובות מכובדות לא פחות, ביניהן גם סטיבן הלר עצמו כתב על הנסיון שצבר בתחילת דרכו בכתיבה.
למרות שהרגשתי שהדיון בנושא זר לי, התעניינתי מאוד בדעות השונות שאנשים הביעו, מכיוון שהעניין הגובר שלי בעיצוב גרפי תמיד מכוון בראשונה לספרים, בין אם הם עוסקים בעיצוב באופן ישיר או בתחומים הגוּתיים הקרובים למקצוע מפאת העיסוק שלהם בתרבות. על כן, שמחתי למצוא תרגום חדש לשתי מסות של חוקר התרבות הצרפתי רולאן בארת (Roland Barthes) - "הנאת הטקסט" ו"וריאציות על הכתב" שיצא בהוצאת רסלינג.
בארת הוא מההוגים החשובים והגדולים של העת המודרנית, בין היתר בזכות היותו אחד ממנסחי השיח ה"סטרוקטורליסטי", כלומר חלוקה רעיונית של הנושא הנדון לתת-החלקים היוצרים את המבנה השלם, או לפחות נסיון לעשות כך.
ב"הנאת הטקסט" מתייחס בארת להנאה/עונג (ולהבדל בין שני מושגים אלה) שמתקבלים כתוצאה מצריכה של טקסטים. ההנאה המתקבלת מקריאת טקסט כלשהו קשורה, לפי בארת, במהלך שהטקסט עושה בין הניסוח הלשוני התקין של הטקסט לבין שימוש בשפה המדוברת, הצורמת יותר לאוזן, שתלויה יותר באופיו של הדובר עצמו. העונג יכול להיות מיני לעיתים, כמו עלילה של ספר מתח שנרקמת לאיטה, וכל מה שהקורא מייחל לו זו פתירת התעלומה - ההגעה לשיא. בארת משווה זאת לסטריפטיז, ומציין שהמקום המושך ביותר בגוף הוא "המקום שבו הבגד נפתח". בארת מתייחס לקריאה כמעט כמובן-מאליו, לדעתי. אולי כיום, שלושים שנה אחרי, קשה יותר להבין זאת, משום שאנו קוראים הרבה פחות. אקט הקריאה דומה לפעולה של משיכת חבל, אנחנו דולים את הפרטים, מפענחים אותם, בעוד שאקט של צפייה בטלויזיה או האזנה לרדיו הוא כמו פעולת דחיפה - הדברים "נדחפים" לתוך אוזננו, ואנו הופכים להיות "סבילים", עבדים של המדיום, במקום המפענחים.
לאקט ה"פענוח" מוקדש חלק נכבד ביותר מהמסה השניה הכלולה בספר - "וריאציות על הכתב", העוסקת בהתפתחות הכתב, ומקומו כחלק מהתרבות האנושית. מעניין לקרוא את ההשערה על כך שהכתב התפתח עוד לפני הדיבור, שכן צורת התקשורת הרווחת בימים הקדומים הללו היתה מבוססת על מחוות - שתורגמו לסימנים חזותיים עוד לפני שקיבלו משמעות קולית. כמו כן, חובבי אותיות בוודאי ישמחו למצוא סיפורים נוספים שקשורים בהתפתחותו ובהשתנות מעמדו של הכתב לאורך הדורות.
כמו שאמר מנואל מירנדה, אין למסות מהסוג הזה קשר ישיר לתחום העיצוב הגרפי, אך הן תורמות להעשרת ההסתכלות על העולם - שהיא לעיתים קרובות חשובה יותר מהמקצוע בכלל.
אקדמיה מתאריך 13 יוני 2004, 14:09 | להוספת תגובות