אלמוניות ושמפו
במוסף "תרבות וספרות" האחרון של עיתון "הארץ" כותב העורך בני ציפר בטורו השבועי על ספר שנשלח לו ע"י עורכת נלהבת ועל טעויות הניסוח (או יותר נכון misconceptions - שגיאות שבבסיסן פספוס ההקשר או הרעיון המדובר) שליקט בגוף הספר האמור. המעניין הוא שציפר בחר להקדים ולקטר על אורך ה"קרדיטים" שבתחילת הספר - ולדמותם ל"בקבוק שמפו שיש חובה לציין עליו את שם היצרן והיבואן" וכולי.
אך מה כל כך רע בבקבוק שמפו? מדוע עניין מתן הקרדיטים כל כך מבזה בעיניו של עורך תרבותי-ספרותי זה? גם לשמפו ערך ספרותי, כפי שניתן לראות באריזותיהם של תמרוקי חברת Kiehl's הניו-יורקית, למשל, שבוחרת לכתוב לא רק את הרכב החומרים, אלא גם את תכונותיו המסוימות של הקרם בבקבוק הפלסטיק.
מנהג ה"קרדיטים" הוא למעשה ה"קולופון" - חלק מחלקי הספר המוקדש לתיאור העבודה היצרנית שנעשתה בו. כיום הוא מוכר כדף שולי וחבוי, ולעיתים ניתן למצוא בו את שמם של מעצבי הכריכה ובית הדפוס, יחד עם הודעת זכויות יוצרים כלשהי. אך ישנם עדיין ספרים, כמו ספרי הוצאת אבן חושן הישראלית, או ספרי Alfred A. Knopf האמריקאים, המכילים קולופון בו פירוט אודות סוג ומשקל הנייר, סוגי האותיות ושמותיהם של המעצבים והסדרים.
נכון לומר שכאשר ספר מסודר בצורה טובה, באות נוחה לקריאה ובפרופורציות מתאימות, עבודתו של המעצב/הסדר נשארת ברקע ואינה חודרת לתודעת הקורא כלל, אך אין זה אומר שעבודה זו צריכה להישאר בעלטת האלמוניות.
בשנים הקרובות יותר להמצאת הדפוס, שֵם המחבר היה פרט שולי שנתחב לפיסקת פתיחה ארוכה שרשם מדפיס הספר; בעוד שהמדפיס עצמו היה האיש ששמו נדפס באותיות גדולות ומרובעות במקום בולט ומכובד. נכון שמאז ההיגיון השתנה (והתפתח), ומחברי יצירות ספרותיות זוכים לכבוד המגיע להם בגוף ספריהם שלהם (לפחות), אך אין לשכוח מהיכן תרבות זו באה. את האנשים שאחראים להבאת היצירה לידיו של הקורא יש לכבד, לא פחות מאשר את מי שמייצר את השמפו בו אנו חופפים את שיערנו מדי יום.
ספרים מתאריך 18 פברואר 2008, 00:55 | להוספת תגובותמצויין
מאת מתתיהו בתאריך 02 אפריל 2008, 09:29
בלה בלה בלה
מאת חראית בתאריך 02 יוני 2008, 22:23
איפה אפשר לראות את המצגת של התמונות של משה צבי ברגר, ממוזיאון התהילים?
מאת בלה בתאריך 09 דצמבר 2008, 17:23